אלצהיימר - כל הפרטים על מחלת אלצהיימר ודמנציה

אלצהיימר היא סוג של דמנציה הגורמת לבעיות בזיכרון, בחשיבה ובהתנהגות.

הסימפטומים בדרך כלל מתפתחים לאט ומתחזקים עם הזמן, הופכים לחמורים מספיק כדי להפריע למשימות היומיומיות.

לנוחיותכם, ניווט מהיר בעמוד:

• מהי דמנציה?
• מאפייני המחלה
• אבחון המחלה
• תסמינים לאלצהיימר

• טיפול תרופתי
• טיפול לא־תרופתי
• טיפולים רגשיים

מידע כללי על מחלת אלצהיימר

בשנת 1906 החוקר הגרמני אלויס אלצהיימר תיאר את המקרה הראשון של אלצהיימר אשר אובחן כמקרה של דמנציה פרה-סנילית.

לאחר בדיקה מעמיקה בידי חוקר נוסף, בשם אמיל קרפלין, המחלה אובחנה כראשונה בסוגה ונקראה על שם אלצהיימר.

מחלת האלצהיימר מאופיינת בניוון איטי ומתמשך של תאי העצב במוח עד אשר הם מתים, דבר אשר גורם לפגיעה ביכולות הקוגניטיביות של אדם עד אשר אינו מסוגל לתפקד בכוחות עצמו (מחלה פרוגרסיבית, כלומר מתקדמת).

המחלה מתחילה בתסמינים קטנים אשר מתפתחים ומחריפים עם הזמן, הירידה ברמת התפקודים השונים אורכת כמה שנים עד אשר  היא מגיעה לשלבים המתקדמים יותר ולבסוף למוות.

מרבית אוכלוסיית הסובלים מאלצהיימר הם מעל גיל 65, כ-5% מהחולים מראים תסמינים בגילאי 40-50 אולם המחלה מתפתחת לאורך תקופה של עד 20 שנים.

מהי דמנציה?

התסמונת הקלינית של דמנציה מוגדרת כליקוי בתפקודים קוגניטיביים הבא לידי ביטוי בפגיעה בזיכרון לטווח ארוך ולטווח קצר, הסחת דעת, שיפוט לקוי, שינוי באישיות ושינוי בשפה (אפאזיה).

הפגיעה יכולה להפוך לחמורה דיה כדי להפריע בצורה משמעותית בעבודה או בפעילויות חברתיות רגילות או ביחסים עם אחרים. נכון לזמן זה, לא ידועה תרופה למחלה.

שכיחות הדמנציה עולה באופן משמעותי עם הגיל ונאמדת ב-30 אחוזים בקרב בני 85.

עם העלייה בתוחלת החיים עולה גם שכיחות המחלה, והיא מהווה את אחת מבעיות הבריאות העיקריות בקרב קשישים.

סוג הדמנציה השכיח ביותר הוא דמנציה מסוג אלצהיימר.

מחלה זו תוארה לראשונה בשנת 1907 במאמרו של רופא גרמני בשם אלואיס אלצהיימר (Alois Alzheimer).

על פי ההערכה, בישראל עומד מספר חולי אלצהיימר ומחלות דמנציה אחרות על כ-120,000.

מאפייני האלצהיימר ושלבי הדמנציה

חולה אלצהיימר עובר תהליך של אובדן. היכולת ללמוד ולזכור אינפורמציה, לתת משמעות לעולם הסובב אותו, לתכנן ולבצע החלטות  – כל היכולות הללו ועוד רבות אחרות נפגעות והופכות את משימות היומיום לקשות יותר ויותר. שלבי מחלת האלצהיימר מסווגים לקל, לבינוני ולחריף, בעיקר על פי רמת יכולת תפקוד בפעילויות היומיום.

דמנציה קלה (Mild Dementia) – מצב המתבטא בבעיות זיכרון. החולה מתקשה לזכור פרטי שיחה או שמות חדשים, מתקשה במציאת מילים מסוימות, בביצוע פעולות חישוב ובפתרון בעיות. במישור התפקודי יש ירידה הדרגתית ביכולת העבודה, בביצוע עבודות הבית ובעיסוק בתחביבים.

בשלב זה החולה עדיין מסוגל לתפקד באופן עצמאי, לשמור על היגיינה אישית ולהפגין כושר שיפוט בנוגע לסביבה.

דמנציה בינונית (Moderate)  – מצב שבו התפקוד באופן עצמאי נעשה מסוכן. ישנה ירידה בהתמצאות ובתובנה למצב, החולה אינו מסוגל לשים חפצים במקומם, הולך לאיבוד ומתקשה בפעולות בסיסיות, כמו להתלבש.

דמנציה חריפה (Severe Dementia)  – מצב שנפגמת בו היכולת לבצע כל פעולות יומיומיות ונדרשת לכך עזרה מלאה.

זכירת שמות חפצים ובני משפחה הופכת לבלתי אפשרית, הקשב פגוע מאוד, השפה מוגבלת לכמה משפטים או מילים, ולבסוף החולה אינו מדבר כלל.

מהלך הדמנציה מתאפיין גם בתסמינים פסיכולוגיים־התנהגותיים כגון חרדה, מצב רוח דיכאוני, הזיות ומחשבות שווא, וכן בתוקפנות פיזית, אי־שקט, שוטטות והתנהגות שאינה תואמת את הנורמות החברתיות.

תסמינים אלו בחולי דמנציה גורמים סבל ניכר לחולה ומטילים עומס משמעותי על המטפלים.

תסמינים והתפתחות המחלה

מחלת אלצהיימר מתפתחת בשלבים אשר מגדירים את רמת הפגיעה המוחית במטופל:

1. שלב מוקדם – פגיעה בעיקר בזיכרון לטווח הקצר וביכולת ללמוד מידע חדש כמו שמות, פרצופים, תאריכים, מתכונים וכו'.
   כמו כן נפגעת היכולת לחשיבה מופשטת אשר חשובה בפתרון חידות, למשל, או אמנות, תפיסת זמן לקויה (ימים ש"הולכים לאיבוד"), איבוד חפצים בבית וירידה ביכולת ההתמצאות במרחב.
   השלב המוקדם הוא הבעייתי ביותר מבחינת אבחון – לרוב כמעט ואין סימפטומים כך שהם מיוחסים לגילו המתקדם של החולה ("בעיות זקנה" בפי רבים) וכן משום שבשלב זה אין עדיין מספיק פרמטרים לבדיקה העונים לאבחון מדויק של אלצהיימר, כך שמטופל הנבדק ע"י רופא יאובחן כסובל מפגעה קוגניטיבית קלה.
   בנוסף לא כל אדם שאובחן כסובל מפגיעה קוגניטיבית קלה בהכרח יאובחן בעתיד כלוקה באלצהיימר, מצב זה יכול לנבוע מסיבות שונות ואחרות ולאו דווקא מחריף, אולם התפתחות והרעה בתסמינים יכולים להעיד על אלצהיימר.
   מטופלים שאובחנו כלוקים בפגיעה קוגניטיבית קלה ואכן סובלים מאלצהיימר לרוב יראו שינויים מנטליים בנוסף, כמו ניתוק חברתי, דעיכה של קשרים חברתיים, אדישות, חוסר יוזמה ורצון להתבודד.
2. שלב ראשוני – שלב זה מאופיין בפגיעה ניכרת ביכולת הזיכרון והפרעה קשה ביכולת ההתמצאות במרחב אפילו במרחבים מוכרים (כמו בבית או בשכונה).
   איטיות מוטורית ומחשבתית מופיעים אצל החולה יחד עם חזרה על שאלות, יכולת ירודה בזיכרון פרצופי אנשים חדשים וקושי בניהול עסק ותשלומים.
   חולים רבים בשלב זה מודעים למצבם ועקב כך לוקים גם בדיכאון, זהו השלב בו לרוב מבוצעת האבחנה.
   חשוב מאוד לזהות ולאבחן את המחלה בשלב זה משום שכך ניתן להתחיל בטיפול התרופתי לפני שהתסמינים חריפים מאוד ומאפשר שלילת דמנציה (אשר תדרוש טיפול תרופתי אחר).
3. שלב ביניים – בשלב זה הפגיעה בזיכרון קשה, יכולת הסקת מסקנות לוגית נפגעת, תגובה לגירויים תחושתיים נפגעת ומאיטה, ומתפתח קרושי בביצוע פעולות יומיומיות כמו הלבשה, רחצה, הכנת מזון ואפילו חוסר שליטה על הסוגרים.
   יחד עם אלו יכולים להופיע גם תסמינים התנהגותיים נוספים כמו התנהגות אימפולסיבית והזיות.
   חולים מאובחנים רבים בשלב זה מגיעים לאשפוז במוסדות סיעודיים במידה ואין להן היכולת לקבל טיפול צמוד יום-יום בביתם.
4. שלב מתקדם – יכולות הזיכרון וההתמצאות (בזמן ובמרחב) נפגעים קשות וכמעט לגמרי אינם מתפקדים, חוסר יכולת לזהות אנשים הקרובים לחולה כמו בני משפחה, חברים קרובים וכו', אי שליטה על הסוגרים והניכרת בפגיעות היא ביכולת התקשורתית.
   חולים רבים בשלב זה נמצאים במצב סיעודי, מקבלים טיפול קבוע וצריכים סיוע בכל פעולה יומיומית וכן משום שכושר התנועה לרוב נעלם כמעט לגמרי.
5. שלב סופי – השלב הסופי הוא שמוביל למותו של החולה, כאשר יכולת התנועה נעלמת כליל והחולה לרוב מרותק למיטה ללא יכולת לזוז, מה שמוביל להתפתחות פצעי לח וזיהומים.
   החולה נמצא במצב בו הוא אינו מסוגל לזהות אף אדם, מחוסר תקשורת וללא יכולת לתפקד באופן עצמאי.
   רעב ורצון לאכול נעלמים לגמרי משום שהאזור במוח האחראי על כך נפגע קשות, החולה מגיעה למצב של תת-תזונה, מערכת החיסון נחלשת משמעותית וחולים רבים במצב זה מתים כתוצאה מדלקת ריאות ומחלות נפוצות אחרות.

טיפולים מונעים 

מכיוון שסיבות המחלה אינן ברורות לגמרי דרכי הטיפול האפשריות הן בעיקר לשמור על בריאות כללית תקינה.

אין זאת לומר כי אין אפשרות להימנע מאלצהיימר, ישנן דרכי טיפול מונע אשר יכולות להשפיע באופן ניכר סיכויי התפתחות המחלה, בעיקר בקרב קשישים.

הנה כמה דרכי טיפול מונע אפשריות:

• הימנעו משומן רווי – השומן הרווי סותם את כלי הדם בכל הגוף ויכול להוביל לא רק בפגעה בלב אלא גם בכלי הדם במוח.
  השומן הרווי עוטף את תאי המוח ומקשה עליהם לבצע את עבודתם, הם נעשים איטיים ויחד איתם היכולת הקוגניטיבית של האדם.
• שפרו את הזיכרון – שיפור הזיכרון, בכל גיל, תורם רבות לחיזוק יכולת זו במוחנו.
  שיפור הזיכרון מוביל ליצירת קשרים רבים יותר בין תאי המוח המפחיתים את הסיכויים להתפתחות אלצהיימר.
  גירויים מוחיים כמו למידה של דברים חדשים או פתרון חידות, אשר גורמים לחשיבה מאומצת, מסייעים לחזק את המוח כשריר (דימוי בלבד) ולעשותו עמיד יותר בפני אלצהיימר.
• שינה טובה ומספקת – שינה טובה מוכחת כחשובה בהגנה על המוח מפני מחלות.
  כאשר אנו ישנים המוח עובר תהליכי ניקוי רעלים חשובים, שינה טובה של מעל חמש שעות בלילה, לפחות, מסייעת לשמור על פעילות מוחית תקינה ובריאה.
• ריבוי אינטראקציה חברתית – אינטראקציות בין בני אדם יוצרות קשרים רבים בין תאי המוח (שונים מאלו אשר נוצרים בפתרון חידות) אשר מסייעים בהגנת המוח מפני אלצהיימר.
  הקשרים שנוצרו עוזרים למוח להתגבר על קשרים שבורים אחרים וכך להמשיך ולתפקד כראוי גם כאשר הוא ניזוק.
  קשר רצוף וקבוע עם בני משפחה וחברים ואפילו מכרים כמו המוכר בחנות וספקי שירות כלאו ואחרים יובילו למוח בריא יותר.

טיפול בחולי אלצהיימר

הטיפול בחולי אלצהיימר מתחלק לשניים – טיפול תרופתי וטיפול שאינו תרופתי:

• טיפול תרופתי – הטיפול התרופתי אינו כדי להביא להיעלמות המחלה או ריפוי אלא לכדי להפחית את התסמינים ולנסות לשפר את אורח חייו של המטופל מבלי שהוא יגיע למצב של החרפה בתסמינים והתדרדרות המחלה לשלבים הקשים שלה.
  טיפול בתסמינים הקוגניטיביים מתמקד בעיקר בשיפור יכולת הזיכרון והפעילות האינטלקטואלית של המטופל וכך למנוע מצבי חוזר נוחות, שמירה על תפקדו בסיסי ואפילו עצמאי ויכולת לחיות בסביבת אנשים אחרים מבלי להוות סכנה.
  בשל הצורך בתרופות יומיות ופיקוח אחר תופעות לוואי חולי אלצהיימר רבים המקבלים טיפול תרופתי נמצאים במוסד סיעודי.
  תרופות אחרות עוזרות להמעיט את תסמינים התנהגותיים כמו דיכאון, אלימות, אי-שקט והפרעות שינה ועוזרות למטופל לנהל חיים בריאים יותר.
• טיפול לא-תרופתי – חולי אלצהיימר רבים מקבלים טיפול שאינו תרופתי, לרוב בנוסף לטיפול תרופתי, כדי לחזק את מוחם ולשמור על יכולתם לתפקד באופן עצמאי.
  הטיפול הנפוץ כדי לשמור על יכולות קוגניטיביות הוא שיפור הזיכרון אשר נפגע יותר מתפקודים מוחיים אחרים במחלה ומסייע בשמירה על השפה ותחזוק קשרים חברתיים.
  טיפולים נוספים נועדו כדי לעזור לחולה לשמור על סביה התנהגותית בריאה והם כוללים שמירה על סדר יום קבוע, פעילויות המורידות את הלחץ הנפשי בקרב חולים, גירויים חושיים כמו מוזיקה, התעמלות וחיזוק קשרים חברתיים בין אנשים.
  טיפולים רגשיים מהווים גם כן חלק מהטיפולים הנלווים לתרופות ומטרתם לשמור על בריאות הנפש של החולה.
  טיפולים אלו כוללים טיפול באומנות, דרמה תרפיה, טיפול בתנועה ועוד.
  לבסוף, חולים רבים זקוקים לטיפולים שאינם תרופתיים כמו פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק כדי לשמור על יכולות מוטוריות.

אבחון מחלת אלצהיימר

שלבי האבחון השגרתיים של המחלה כוללים שלילת תחלואה אחרת וזיהוי ליקוי בתפקודי הזיכרון, וכן בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת של המוח (CT) ובדיקת הדמיה בתהודה מגנטית (MRI).

שתי בדיקות אלו מאפשרות התבוננות במבנה המוח ומשמשות לשלילת קיומה של פגיעה מבנית אחרת כגון גידולים, אירועים מוחיים ועוד.

כאשר עולה חשד לפגיעה בתפקוד השכלי, קיימים מבחנים לאבחון ולהערכת התפקוד. הנפוץ ביותר הוא מבחן ה"מיני-מנטל" (MMSE – Mini-Mental State Examination), זהו שאלון קצר בן 30 שאלות שמטרתו לאבחן את קיומה של דמנציה וכן לעקוב אחר מצבו הקוגניטיבי של החולה לאורך המחלה.

אבחון סופי כרוך בבדיקת רקמת המוח בנתיחה שלאחר המוות.

מחלת אלצהיימר מאופיינת בהתפתחות איטית. הסימנים והתלונות מופיעים בהדרגה, וחולפות כמה שנים מתחילת המחלה ועד לסימניה החמורים, המעידים על ניוון רקמת המוח.

עם זאת, יש חשיבות רבה לזיהוי המחלה בשלביה הראשונים. אבחון מוקדם מאפשר זמן התארגנות לחולה ולמשפחתו ותכנון לקראת השלבים המתקדמים של המחלה.

בנוסף, הטיפול התרופתי הקיים כיום מאפשר לעכב את התפתחות המחלה ויעיל בעיקר בשלביה הראשונים.

טיפול תרופתי בחולי אלצהיימר

כיום אין תרופות לריפוי המחלה, אך יש תרופות המשפיעות על תסמיניה השונים.

ביכולתם של טיפולים אלו לשמור על התפקוד או על הכישורים הקוגניטיביים ולדחות את המעבר לשלבים מתקדמים וחמורים יותר של המחלה.

הטיפול התרופתי במחלת האלצהיימר מתחלק לטיפול מניעתי שמטרתו לעצור ולהאט את התהליכים ההרסניים הפוגעים במוח, ולטיפול בסימנים הקליניים של המחלה.

אפיק מחקר תרופתי אחד מתבסס על הניסיון לעכב ולנטרל את פעילותם של חומרים אשר הוכחו כמזיקים לתאי הרקמה העצבית.

אחד הביטויים הפתולוגיים האופייניים למחלת אלצהיימר הוא נוכחות עמילואיד (משקע בלתי מסיס של חלבון) ברקמות העצביות.

במסגרת הניסיונות למנוע היווצרות חומרים המזיקים למערכת העצבים, נעשים מאמצים לפתח של תכשיר שימנע את היווצרות החלבון בטא־עמילואיד.

אפיק אחר מתבסס על נתונים אפידמיולוגים.

מסקירת נתונים מסוג זה נראה כי שכיחות המחלה בקרב חולים הנוטלים תכשירים המכילים אסטרוגן ובחולים הנוטלים תרופות נוגדות דלקת, נמוכה מהצפוי לעומת אוכלוסיות חולים אחרות.

מכאן הסברה שבנטילת תרופות אלו קיים מרכיב כלשהו ה"מגן" מפני מחלת אלצהיימר.

אולם, למרות מאמצים נרחבים למציאת תרופה למחלה, עדיין לא הוכיחו התרופות הנמצאות בשימוש יעילות בשינוי מהלך המחלה או האטה שלה לאורך זמן.

טיפול לא־תרופתי בתסמינים הקוגניטיביים וההתנהגותיים

התסמינים הקוגניטיביים

המרכזיים שעימם מתמודד חולה אלצהיימר הם אובדן זיכרון וכשל בשפה.

כיום, טיפולים שאינם תרופתיים בתסמינים הקוגניטיביים מתמקדים בחיזוק הזיכרון על מנת לשמור על עצמאות החולה עד כמה שניתן.

מטרת התערבויות אלה, הכוללות אימון זיכרון פרוצדוראלי ואסטרטגיות פיצוי שונות, היא להביא למיצוי ולהרחיב את היכולות הקוגניטיביות והתפקודיות כמה שניתן.

התסמינים ההתנהגותיים

הנלווים למחלה וההתמודדות עימם, מהווים אתגר מרכזי עבור המטפלים בחולה. טכניקות שונות העושות שימוש בתקשורת נכונה, שינוי הסביבה ועוד, באות לתת מענה ולעזור בכך.

מחקרים שונים מצאו כי התערבויות לא־תרופתיות תורמות להורדת חוסר שקט בקרב חולי אלצהיימר.

התערבויות אלו כוללות התאמה של הסביבה הפיזית והחברתית, וביניהן:

• שמירה על סדר יום מובנה הכולל פעילויות מותאמות המורידות את רמת המתח של החולה
• התאמה של מוזיקה באופן אישי או גירוי חושי אחר
• התעמלות
• העלאת זיכרונות
• חיזוק קשר חברתי בין החולים במוסד
• שיתוף בפעילות של אמנות
• ועוד

חשיבותם ומטרתם המרכזית של טיפולים לא־תרופתיים אלה הן שיפור איכות החיים של החולה ובני משפחתו.

טיפולים רגשיים למחלת האלצהיימר

תרפיה באמנויות השונות – כגון תנועה, אמנות, מוזיקה ודרמה תרפיה –  מיושמת בעבודה עם חולי אלצהיימר, כאשר המטרה המרכזית היא לספק מענה לקשיים הרגשיים של החולה, לחזק יכולות שמורות ולהעניק איכות חיים מיטבית.

עם התדרדרות המחלה ואובדן הביטוי המילולי, הטיפול באמנויות השונות מספק אמצעי ביטוי חליפיים לחולי אלצהיימר, מחזק את היכולות השמורות של החולה ומדגיש את הקשר הלא־מילולי בינו לסביבתו.